העותרת, חברת הבנייה, עתרה פעם נוספת לבג"ץ במטרה לשנות את ההחלטה שהתקבלה ב-2010, החלטה המורה להרוס את המבנים במערב הישוב, המבנים נבנו על קרקע פרטית של ערבים.
טענת החברה היותרת הייתה כי נישתנו הנסיבות מאז ניתן פסק הדין ,לפיהן התקדמו באופן משמעותי הליכי התכנון של המבנים, ולכן יש לסטות מהכלל ולדון בשנית, גם בפעם זו בית המשפט דחה את בקשת החברה הקבלנית, ונתן לה שהות לבצע את פסק הדין משמע את הריסת הבתים, החברה המשיכה לזרז את הליכי האישור למבנים המדוברים למרות החלטת בית המשפט, והגדילה לעשות ועתרה פעם נוספת לבג"ץ, במטרה להימנע מהריסת הבתים.
בית המשפט נצמד לכלל של סופיות הדיון, לפיו אם עניין נידון כבר בבית המשפט ונוצל הליך הערעור, אין מקום לשוב ולהידון בעניין שנית, לעיקרון זה יש חשיבות עצומה לוודאות ולסופיות של ההליך המשפטי, דמיינו שהליך משפטי מגיע לקיצו, והצד השני יכול לפתוח אותו פעם אחר פעם, הזמן המבוזבז כמו המשאבים הכספיים שכרוכים בניהול הליך משפטי הינם גדולים, מצב אבסורדי זה ירחיק את האזרח מבתי משפט, וחלילה וחס יביא את האזרחים למציאת פתרונות יצירתיים אחרים לבירור מחלוקות.
אולם במקרים קיצוניים כאשר יש שינוי מהותי בנסיבות המקרה או לחילופין כאשר התגלו עובדות חדשות שעלולות לשנות באופן דרמטי את התוצאה הסופית, כמו במשפט המפורסם של ג'ון דמיאניוק בשנת 1988, בו התגלו עובדות שהביאו לשחררו, בית המשפט יכול לפתוח מחדש את הדיון במטרה להביא למשפט צדק, ולא לגרום לעיוות דין, אך בנוגע לבתי המריבה בבית אל, קבע בית המשפט שהנסיבות לא השתנו ואין מקום לפתוח מחדש את הדיון.
עו"ד קרן גליק
0506657887