בית המשפט העליון התבקש להכריע בפסק דין שהתגלגל לפתחו לאחר שהתקבלו שתי החלטות סותרות, הראשונה בבית משפט לענייני משפחה והשנייה בבית משפט מחוזי.
הערעור נסוב סביב השאלה האם התקיימה בין בנות הזוג שיתוף מלא בנכסים, בהקשר זה עלתה שאלה מהותית האם חוסר היכולת של בנות הזוג להינשא בישראל צריכה להשפיע על הנטל של בת הזוג להוכחה של כוונת השיתוף ביניהם?
בנות הזוג הכירו בשנת 1983 במקום העבודה, היות ואחת מהם הייתה נשואה היא התגרשה מבעלה והמשיכה להתגורר עם הבן בדירתם המשותפת, לאחר כשנה הצטרפה בת הזוג השנייה למגורי בת הזוג עם הבן, מאז חיו השתיים כ- 20 שנה ביחד.
במרוצת החיים המשותפים השתיים העתיקו את מקום מגוריהם לדירה אחרת באזור השרון, הדירה נקנתה מכספי מכירת הבית של בת הזוג הראשונה, ולאחר מספר שנים שוב מכרו בנות הזוג את ביתם ועברו להתגורר בתל- אביב, היות ורוב כספי רכישת הדירה היו מכספי בת הזוג הראשונה הדירה נרשמה על שמה.
בנוסף בבעלת בת הזוג הראשונה הייתה דירה נוספת במרכז הארץ, ובת הזוג השנייה רכשה מכספה דירה נוספת בדרום הארץ.
במרוצת השנים הקימו השניים מספר עסקים משותפים, בשל חשש של ניגוד אינטרסים נרשם העסק אך ורק על שם בת הזוג השנייה.
לאחר שהשתיים נפרדו, הקימה בת הזוג הראשונה ביחד עם בנה עסק שדומה במהותו לעסק המשותף של השתיים.
בת הזוג פנתה לבית משפט לענייני משפחה בתל אביב יפו בבקשה לפירוק שיתוף על בסיס שוויוני, עיקר התביעה התמקדה בדירות של השתיים ובעסק של בת הזוג הראשונה והבן
בית המשפט טען כי למרות שהשתיים ניהלו חיים משותפים כל אחת מהן שמרה על עצמאות כלכלית, קרי ניהול חשבונות נפרדים, רישום נכסים בלשכת רישום מקרקעין נפרדים ולכן ניתן להסיק כי לא הייתה כוונה לשיתוף כלכלי מלא.
בת הזוג השנייה ערערה לבית המשפט המחוזי, שם נקבע כי בנות הזוג הינן ידועות בציבור, ולפיכך ניתן להכיל על השתיים את הלכת השיתוף, כאשר יש להתייחס לפרמטרים של אורך הקשר טיב הקשר גידול משותף של הבן, והשיתוף ביצירת מקורות הכנסה.
בנוסף קבע בית המשפט המחוזי כי דווקא בני זוג שלא יכלו להינשא מטעמים חברתיים או דתיים כמו במקרה זה, אין מקום לשלול את היותן ידועות בציבור, ולכן יש להחיל את כוונת השיתוף ולחלק את הרכוש המשותף של הזוג.
על החלטת זאת הגישה בת הזוג הראשונה בקשת רשות ערעור לעליון שבבסיסה נטען שלא ניתן לבחון את הזוגיות של בני זוג ממין אחד במשקפיים אחרים מבני זוג ממין שונה, ולהחליט כי נטל ההוכחה לקיום חיים זוגיים הינו מופחת, היות ולא יכלו להינשא, מה עוד שלא היה מצדם שום רצון להינשא.
העליון אישר את בקשת הערעור, והתבקש להכריע בנוגע לשאלת היקף השיתוף בין בנות הזוג ולנטל ההוכחה בקשר אליו וזאת בהתייחס לכך שבנות הזוג הינן ידועות בציבור.
העליון נקט בכמה כללים בכדי לבחון מה הייתה כוונת הצדדים בחייהם המשותפים ולאחר בחינה של כל אלה הוא קבע כי שלוש הדירות הינן בבעלות משותפת.
עו"ד קרן גליק
פלאפון – 0506657887